הסכם ממון הוא חוזה ייחודי הנחתם בין שני בני הזוג, המהווה חוזה משפטי הצופה אל פני העתיד, אשר תכליתו להסדיר את חלוקת הרכוש לאחר פקיעת הקשר. הסכם ממון מהווה "תעודת ביטוח" לזוגיות, אשר תסדיר את המחלוקות שעלולות להיווצר עקב סכסוכים על רכוש. בנוסף, הסכם ממון, בעיקרו, נועד להסדיר את האופן שבו יחולק הרכוש המשותף בין בני הזוג, בעת פרידה או גירושין. מכאן שאחד היתרונות של הסכם ממון, הוא בכך שההסכם עשוי למנוע מאבקים משפטיים עתידיים בין בני הזוג. כפועל יוצא, מי שרשאי לערוך אותו, הם בני הזוג.

ככלל, כדי שלהסכם ממון בין בני זוג נשואים יהיה תוקף מחייב – ההסכם חייב להיות מאושר על ידי ערכאה שיפוטית או על ידי נוטריון לפני הנישואין. זאת ועוד, הסכם ממון יקבל תוקף משפטי כאשר הוא עומד בשני תנאים מצטברים. ראשית, ההסכם חייב להיות בכתב. כלומר, הסכם ממון שנעשה בעל פה, לא יקבל תוקף מחייב. שנית, ההסכם חייב להיות מאושר בערכאה משפטית. כאן הדבר בא לידי ביטוי בשני מישורים. כאשר מדובר בבני זוג לא נשואים, עומדת בפניהם האפשרות להביא את ההסכם לאישורו של בית המשפט לענייני משפחה או נוטריון. כאשר מדובר בבני זוג נשואים, אזי עליהם להביא את ההסכם לאישורו של בית המשפט לענייני משפחה. תכליתו של התנאי השני, בין היתר, היא לבחון האם ההסכם אכן משקף את רצונם החופשי של שני בני הזוג. זהו תפקידו של הטריבונל השיפוטי, אשר בודק ומברר עם בני הזוג, האם הם אכן מבינים את משמעות ההסכם.

מה הדין בהיעדרו של הסכם ממון?

הדין באשר להסדרת רכושם של בני הזוג, קבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). חוק זה קובע כי בעת גירושין, תיערך חלוקת רכוש שווה, בכל הנוגע לכלל הרכוש המשותף של בני הזוג. רכוש משותף לפי חוק זה, מוגדר בתור כל סוג של רכוש, למעט – קצבת נכות, קצבת אלמנות, מתנה שקיבל אחד מבני הזוג, או רכוש שהיה שייך לאחד מבני הזוג. כלומר, בהיעדר הסכם ממון, הדין הוא חלוקת רכוש שווה. עם זאת, בהתאם לסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, בית המשפט רשאי לסטות מכלל החלוקה השווה, בהתאם לבקשה של אחד מבני הזוג וכן בהתחשב ביכולת השתכרותם ובמסת הנכסים שלהם. אך סטייה מכלל החלוקה השווה היא החריג ובוודאי שלא הכלל.